דווקא כשהאופציה הברורה מאליה היא להישאב אל כורסת הטלוויזיה או כסא המחשב, ולהקיף עצמנו בחוסר מעש. הדור הצעיר במשפחתו של גדליה גובר מוכיח שאפשר גם אחרת.
נו, מה אפשר לכתוב אחרי שכל המומחים ואנשי התקשורת כבר הפחידו אותנו בסכנות האורבות לילדים עקב שהייה מרובה בין כותלי הבית. החל משעות אין ספור מול המסך (וההשלכות הנובעות מכך), ודרך חרדות, שיעמום, פגיעות מסוגים שונים, מצוקה כלכלית ירידה לפשע, והרשימה עוד ארוכה.
אבל דווקא מה שחסר כאן הן פתרונות, המלצות והצעות על מנת להתגבר על כל אותן סכנות שהוזכרו לעיל. ידוע הפתגם המפורסם על אותו הפיקח שיודע לצאת מצרה אולם החכם לא נכנס אליה כלל. השאלה היא האם הגורמים המוסמכים, דהיינו הממשלה, משרדי החינוך והבריאות, תנועות הנוער וכיוצא בזה, מתווים מתווה של “פיקח” או של “חכם”.
הרי ידוע לנו שנוער מטבעו הוא סקרן ואף נועז, ומתוך היצרים האלו הוא מתנהל בגישת “בוא ננסה, ונראה מה יקרה..”, או הגישה המפורסמת שקובעת כי “אבא ואמא הם דור אחר ולא מבינים את הנוער של היום”, אמירה מוכחת, אני מניח, לרוב ההורים לבני נוער בגילאי 14-16.
ואולם, אני יכול להמשיך לכתוב על כל הסכנות והחששות, אבל לא. דווקא להפך, אני רוצה לשתף אתכם במה שקורה אצלי בחצר הבית.
מתחילתו של הגל הראשון, בני השמיניסט הפך להיות חקלאי. לא, אנחנו לא גרים בקיבוץ או מושב, ואין לנו דונמים של קרקע מסביב לבית, הוא פשוט נכנס לאינטרנט והחליט להוציא לפועל את מה המידע שרכש שם. עד כדי כך שאפילו החל לגדל אננס – למרות שאנחנו גרים בגב ההר. ואני הדל, מכיר אננס מאזורים עם מזג אוויר טרופי, אשר ממש לא חולקים איתנו את אותו המזג. אבל מי אני לבקר את מעשיו? אם הוא נכנס לאינטרנט וראה סרטונים על הנושא, אני מאמין שהוא יודע מה הוא עושה. ומה יקרה אם זה לא יגדל? כמה כפות של אדמה וקצת מים ירדו לטמיון, אך אם הוא יצליח.. וואי, הצלחה מסחררת. כמו שהם נוהגים לומר: “אבא תזרום”, אז אני זורם.
בנוסף לזה הוא גידל דלעת, ששקלה 8 ק”ג, וב”ה היתה חלק מסימני ראש השנה (קרע…זכור לנו שיש דעות שזה דלעת ולא הקישוא הערבי). בהמשך הוא שתל גם לימונית לואיזה, נענע, בזיליקום ועוד רבים וטובים. הוא גם התחיל להשריש זרע חרוב ושתילי סלרי ופטרוזיליה, שתל שיח של פסיפלורה. ולשם מה אני מאריך? פשוט להראות כיצד ההתעניינות והשימוש “בשעות מסך” יכולות להיות מכוונות לעשייה פוריה ומועילה.
על כל זאת הוא עמל במקביל להתנדבות עם נכה קשה. ולמרות שהקורונה מנעה מהם להפגש, הוא וחבר נוסף, בחרו לנהל עם האדם שיחות בטלפון לפחות פעמיים בשבוע. ועם בכל זה לא נמצאת מספיק תעסוקה לשמיניסט אחד, הוא ועוד חבר מפתחים שטח למצפור בגבעה ליד היישוב המשקיף על כל מישור החוף.
כל זה נעשה בין זום אין וזום אאוט של שיעורי מתמטיקה, אנגלית, גמרא ותנ”ך, כי כזכור, שמיניסט. כמו כן, בקרוב הוא מתחיל גיבושים לקראת הגיוס, ולשם מי שרוצה להתקבל חייב להוכיח את עצמו. זה מתבטא בכך שהוא קם לפני 6 בבוקר, תפילה, טיפול בתרנגולות, לפעמים דף יומי (או בין מנחה לערבית), ואז ריצת בוקר ושוב בהמשך היום תרגיל שרירים, ב”ה מדובר בבחור עם יכולות, לאחרונה אף רכז הנוער ביקש ממנו להיות רכז נוער כיתות ז’-ח’.
הבן השני, שביעיסט, מדריך מצטיין בבני עקיבא. עומל על לימוד יומי עם החניכים, שיחות פויקה, וכמובן הפרוייקט של השבט, יישוב ארץ ישראל. באותה גבעה של השמיניסט, גם הם בונים מצפה, מכינים קרקע בהר לנטיעת מטע עצים, ועובדים שם שעות כל יום, ממש נערי הגבעה. כך בכל יום הם עושים זום אאוט בשעה חמש אחר הצהריים ונפגשים בגבעה. בין היתר בימים שבין יום כיפור לסוכות הוא לקח את השבט לבנות סוכות לנשים שלא הייתה להן אפשרות לבנות את סוכותיהן, וכמובן חזרו לפרק אותן.
בערב סוכות חגגו הצעירים ב”רכב שמחה”. הם הסתובבו בישוב עם מוסיקה לקראת החג, וכן בהקפות שניות, תפילה במניין, לימוד יומי ועוד פעילויות ועוד חסד. ואל כל אלו מצטרף כמובן מסיק הזיתים, 50 ק”ג שהניבו 5 ליטר שמן זית כתית טרי מבית הבד של המורה לתנ”ך.
אבל מה לגבי העירוניים אתם שואלים? אלו שאין במחוזותיהם שטח לגדל דלעת או גבעה לטעות בה עצים? אותם אפנה אל האימרה הידועה “אם תרצו אין זו אגדה”. כמעט תמיד השאלה היא: כמה רצון יש להשיג את המטרה? האם המטרה מקדשת את האמצעי? איפה אני בסדר העדיפויות שלי? האם יש סדר כזה? איך אשיג את המטרה?
קחו למשל את הרצון להוציא רישיון נהיגה. הרי מדובר כאן במטרה שעולה כמה אלפי שקלים, ובתקופת הקורונה לא פשוט להשיג סכומים כאלו. אנו צריכים להבין מה מתאים לנו על מנת לצלוח את היעד שהצבנו לעצמו, האם עבודה בסופר מתאימה לנו או כל עבודה אחרת, או דווקא הלוואה מההורים. לחלופין אולי עדיף לחכות דווקא “לימים טובים” יותר, בהם אוכל לחזור לעבוד, כי דווקא בתקופה זו אין מקום לבהילות וריצת אמוק לכדי השגת הרישיון. זה לא מבצע ברשתות השיווק שלא יחזור. ניתן ללמוד מזה שני לקחים, גם מידת הסבלנות וגם מידת האיפוק.
לסיכום, מה מלמדת אותנו הקורונה? אולי ראוי לאמץ כאן דווקא את הפירוש שלי למשנה באבות “אם אין אני מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו, אימתי?”.
ראשית, מי אני? מהן הכשרונות שלי? אולי זה הזמן לגלות כשרונות ורצונות שתמיד היו לי אבל בכל מיני סיבות לא הצלחתי להוציא לפועל. אבל מאידך גיסא, אם רק לעצמי , איזה בן אדם אני? מה התועלת שלי לאנושות, לעם ישראל? זה הזמן לחפש איפה לצאת ולעזור – אפשר גם מהכורסא בבית, אבל העיקר לעשות.
וזה הזמן שניתן לנו גם לגלות את הכשרונות והרצונות, אך גם להסתכל מסביב ולתת כתף למאן דהו או למשפחה, שכן או גוף כלשהו. ובכך בתקווה, ננצל את ההזדמנות של “תקופת הקורונה ” לחשוב, לבנות ולהיבנות על מנת שנוכל לשפר עצמנו ואת האנושות כולה.
ויהי רצון שתוליכנו לשלום ותגיענו לשלום למחוז חפצינו לחיים לשמחה ולשלום.
