ראש השנה בפתח. עינינו נשואות לשמים. זהו היום בו אנו נידונים “מי יעשר ומי ייעני”. האם יהיה בנחת או חלילה בקושי, הקב”ה קובע לנו קצבה.
איך ניתן לדעת כמה ה’ קצב לנו ומהו התקציב העומד לרשותנו במהלך השנה הקרובה?
מכיוון שאין אדם יכול לנבא מהי הקצבה שקצב לו ה’, וכידוע, הכסף לא נופל אלינו מהשמים, עלינו להתנהל בתבונה רבה כדי שנשתמש נכון בתקציב שלנו.
הכלי לקבלת הקצבה שנקצבה לנו הוא בראש ובראשונה משכורת, שהיא הכנסה מעבודה בה אנחנו עובדים. רוב בני אדם מביאים לחמם ביגיע כפיים-“בנפשו יביא לחמו”. אי אפשר לו לאדם לישב בטל ולצפות שיהיה לו מה לאכול, אלא יש לעשות מאמץ גדול להביא לחם לעצמו ולביתו.
ההוצאות הקבועות הבסיסיות בימינו הינן גבוהות. הוצאות דיור, חינוך וכו’. ההוצאות השוטפות גדולות אף הן. בנוסף, אנחנו צריכים לראות את הנולד, ולחסוך לימים טובים שיבואו וגם למצבים פחות טובים, שבעז”ה לא יבואו. אנחנו גם חייבים לחשוב על הפרישה מעבודה ועל הזקנה- כל זה מחייב לעשות כל מאמץ להגדיל את ההכנסה.
בנוסף לעבודה ממשית המכניסה משכורת קבועה, ניתן להגדיל הכנסות באמצעות השקעות וכדו’.
לאחר שעשינו את כל ההשתדלות, הגדלנו עד כמה שביכולתנו את הכלים לקבלת השפע, אנחנו צריכים לחשב כמה כסף יש בידינו, ולהבין שזוהי בעצם הקצבה. עם הסכום שעומד לרשותנו אנחנו יכולים לחיות, סכום ההכנסות שלנו הוא הסכום שמותר לנו להוציא.
ידוע, שטבע האדם הוא שאם יש לו “מנה רוצה מאתיים” (קהלת רבה), וכמה שיהיה לו לעולם לא יסתפק בזה, ובסוף הוא עוזב את העולם “וחצי תאוותו בידו”, מתוך כך הוא נאלץ לקחת מתנות. אולם, “שונא מתנות יחיה”, זוהי לא הדרך הנכונה של האדם המאמין. אדם שחי את חייו האמיתיים בלי להיות תלוי במתנות בשר ודם, או בלי לרצות דברים שאין ביכולתו הכלכלית להשיגם, הוא אדם שחי חיים בריאים ושמחים יותר.
אפשרות גרועה יותר היא לקחת הלוואות, אותם צריך להחזיר. כשלוקחים הלוואות למימון התקציב החודשי, זה אומר שאנחנו חיים מעבר למה שמוקצב לנו– שאנחנו לא שבעי רצון מהקצבה שהחליט עליה ריבונו של עולם, אלא “עוקפים” אותו באמצעות הלוואות. יש כאן חיסרון גדול באמונה, שתוצאותיו נפילה לחובות והליכה מדחי אל דחי.
כאשר נראה שאנחנו עלולים להגיע למינוס בחשבון הבנק, אנחנו צריכים לחשב מסלול מחדש. לשם כך, עלינו לחשב כל סכום של הוצאה שעלינו להוציא, ולבדוק באיזה תחומים להצטמצם כדי לעמוד בתקציב העומד לרשותנו.
אנחנו, צוות המלווים של “מקימי”, רואים במוחש דרך ליווי המשפחות, שכל מי שמקבל על עצמו לחיות בהתאם לקצבה שנקצבה לו, משתדל מאד להגדיל את הכלים לקבלת השפע, דהיינו, להגדיל את ההכנסות שלו, ולא לוקח הלוואות שאין בכוחו להחזיר, רואה ברכה עצומה.
אם כך, לאיזה תקציב אנחנו מתפללים? כמובן שהשמים הם הגבול ואנחנו לא מגבילים את ריבונו של עולם בשפע שישפיע עלינו, שהוא מצידו ישפיע עלינו מלוא טובו. התפקיד שלנו לראות את השפע, לשמוח בו ולהודות עליו, וכמובן להשתמש בו בתבונה. להאמין שמה שה’ יתברך נתן לנו מתאים במדויק למה שאנו צריכים. העבודה שלנו היא להרגיש שובע – “שבענו מטובך”- להאמין שה’ הטוב אוהב אותנו ופותח את ידיו להשביענו.
