שנת הקורונה הביאה איתה את תור הזהב של מדיניות הרווחה במדינת ישראל. זכויות רבות ניתנו לאזרחים מכח החוק באמצעות משרדי הממשלה והמערכות השונות’ זכויות שבלעדיהן קשה לדמיין חיים תקינים במשבר הזה. מצד שני, הזכויות החדשות לא נתנו מענה לכל מצב ולכל קצוות קשת האוכלוסיה. אז מה היה אפשר לעשות טוב יותר?
השנה המטלטלת שעברה עלינו רופדה בלא מעט סיוע והטבות, שנתנו מרחב נשימה ויכולת בסיסית לעבור את התקופה הקשה. נקודות אור רבות התגלו באיכפתיות והדאגה של שכנים אחד לשני, עזרה של מתנדבים וארגוני סיוע בתחומים שונים, התארגנויות מקומיות של עזרה למבודדים, חולים ומבוגרים מרותקי בית, שינוע והסעות ועוד ועוד.
מקור נוסף עיקרי ומשמעותי ביותר, שעזר לכולנו בתקופה הזו, הוא שלל ההטבות שהמדינה נתנה וחוקי העזר שהעבירה כדי שאף אחד לא ישאר מאחור. שנת הקורונה היתה שנת השיא של מדיניות הרווחה בישראל, יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה.
רשימת ההטבות ארוכה וניתן למצוא אותה באתר כל זכות. הרשימה עוסקת בסוגי סיוע שונים: סיוע שנועד לפצות ולשפות אנשים על אובדן מקור הכנסתם, סיוע כלכלי כללי, שמטרתו לעודד אנשים לשמור על הנחיות הריחוק החברתי והסגרים, וכן מענקי עידוד לחזרה לשגרה.
סיוע כלכלי אשר מהווה שיפוי על אובדן הכנסה הגיע בצורות שונות: דמי אבטלה ליוצאים לחל”ת ולמפוטרים כמעט ללא תנאי סף, סיוע לעסקים קטנים ולבעלי שליטה, מענקי אובדן הכנסה והחזר הוצאות קבועות לעצמאים, תשלום דמי בידוד לעובד (והחזר של הכסף למעסיק), מענק הסתגלות לבני 67 ומעלה שהוצאו לחל”ת או פוטרו ועוד.
סיוע כלכלי שמטרתו עידוד אזרחים לשיתוף פעולה עם הסגרים וחוקי הריחוק החברתי, עידוד לחזרה לשגרה ובכלל עזרה בזמן משבר, התבטא במספר סוגי מענקים: מענקים לכל אזרח. מענקים לחיילים משוחררים, מענק חד פעמי למקבלי קצבאות נכות, הקפאת הלוואות ומשכנתאות לכל דורש, מתן מענק עבודה של 2019 בפעימה אחת בלבד, מענק חזרה לעבודה למי שעדיין זכאי לדמי אבטלה, מענק למעסיקים שהחזירו עובדים לעבודה, מתן אפשרות למשיכת כספי פיצויים וקרנות השתלמות, כרטיסי מזון לבעלי הכנסה נמוכה ועוד.
למרות כל הטוב הזה, מהשטח עולות תלונות וביקורת רבה הן על המדיניות והן על אופן הביצוע. ננסה להבין על מה ולמה?
שי אבו הוא יו”ר איגוד היועצים והמאמנים לכלכלת המשפחה, אשר מטבע הדברים היו בשנה האחרונה בחזית ובמפגש הבלתי אמצעי עם מצבם הכלכלי של משפחות בישראל. שי מקדים ואומר שלדעתו הטיפול במשבר היה מעל ומעבר, ואף מציין במיוחד את פועלם של המוסד לביטוח לאומי שבראשו המנכ”ל מאיר שפיגלר, ושל רשות המיסים ורן יעקב העומד בראשה. הוא מציין את ההשתדלות הגדולה לתת מענה לכל פניה, לבחון סיטואציות חריגות ולחזור לפניות שהושארו גם הרבה אחרי שעות העבודה המקובלות. כמובן שהביטוח הלאומי ורשות המיסים הן היד המבצעת של החוק, אשר נתן מענה לרוב השכירים במדינה באמצעות קבלת דמי אבטלה, ולרוב העצמאים שהיתה להם ירידה בהכנסות- באמצעות מענקים לעצמאים. עם זאת, היו כאלה שנפלו בין הכיסאות. לדברי אבו, עצמאים שהיו חתומים על חוזי שכירות ומחויבויות אחרות בעסק היו נתונים לחסדם של בעלי הבית, המשכירים (שגם הם עצמם בסופו של דבר אנשים שמנסים להתפרנס) ולמעט מענק להחזר הוצאות קבועות, שלא הספיק במקרים רבים, החוק לא נתן מענה. דווקא בקניונים ומתחמי עסקים גדולים, המשכירים גילו התחשבות רבה בשוכרים ונתנו מענה. מה שקרה בתדירות נמוכה יותר בשכירות חנות או משרד מאנשים פרטיים.
מצב מרכזי שבו לא היה מענה חוקי לאובדן הכנסות הם עסקים חדשים, כאלה שהוקמו מעט לפני הכניסה למשבר הקורונה ונקודת ההשוואה של ההכנסות שלהם, לפיה נתנו את המענקים לעצמאים, לא היתה קיימת (כי לא היו הכנסות מעסק בשנת 2018-2019) או שהיתה נמוכה מאד (כי העסק היה חדש). סביר להניח שעסקים אלו, אילולי משבר הקורונה, היו צומחים ומרוויחים הרבה יותר. כך גם אנשים שב 2019 היו בתאונת עבודה, חזרו לעבוד שבועות ספורים לפני שהקורונה נכנסה לחיינו, ומצאו את עצמם ללא זכאות למענקים. או לחילופין, אנשים שמבחירה הקדישו את שנות 2018-2019 לשנים של התפתחות: לימודים, השקעה בהכנת חומרים ובעבודת טרום שיווק. אנשים שבחרו להוריד פרופיל תעסוקתי ולחיות מחסכונות או בצמצום, על מנת לחזור לזירת התעסוקה ב 2020. להם ולדומיהם לא היה מענה כלכלי על אובדן ההכנסות הפוטנציאלי שלהם.
באופן כללי, לדברי אבו, לא היה מספיק מענה אנושי וגמישות מחשבתית איך פותרים בעיות במקרים חריגים. חשוב כמובן להדגיש, שהיכולת של מערכת “לנחש” מה היה יכול להיות בעסק צומח, אחרי השקעה בחומרים ובשיווק או בחזרה מתקופת לימודים, היא כמעט בלתי אפשרית. כך שאין לנו הצעה קונקרטית מה היה יכול להיעשות אחרת, אלא רק הצפה של הקושי.
בעיות נוספת שמציין אבו הן: תאריך מתן המענקים, שהיה אחת לחודשיים ובאיחור רב עבור עצמאים שצריכים להביא הביתה פת לחם. בנוסף, מלבד הסגר הראשון שנחת עלינו בהפתעה, לשאר הסגרים היה אפשר להתכונן, אם היינו יודעים מראש על קיומו. אבל בעלי עסקים רבים, שכמו כולנו, לא קיבלו הודעה מראש מתי צפוי להתחיל הסגר הבא, המשיכו כרגיל לרכוש מלאי מתכלה: חומרי גלם למסעדה או ביגוד ונעליים בתקופת החגים, שכבר לא היו רלוונטיים ביציאה מהסגר. עסקים אלו נותרו ללקק את פצעי ההפסדים על החומר שהם קנו, דבר שהיה יכול להימנע אם היתה הכנה מוקדמת לסגרים.
מי שהוא גם שכיר וגם עצמאי היה זכאי לקבל דמי אבטלה רק אם אין לו הכנסות, ובעצם נכפה עליו להקפיא את העסק, גם כשהוא יכל לעבוד, כדי לא להפסיד את דמי האבטלה.
באופן כללי מדיניות דמי האבטלה המורחבת סייעה מצד אחד למשפחות רבות ונתנה שקט נפשי ואפשרות לעבור את התקופה הזו בשפיות, אך מנגד עודדה חלק מהאנשים להישאר בפסיביות ולא לעבוד גם כשהיתה להם אפשרות. ניתן לקרוא על כך בהרחבה בכתבה הזו. בקהלים מסוימים המדיניות הזו יצרה בעקיפין מצב של ‘הכשר’ לעבודה בשחור, מה שהתגלה כטעות גדולה: בדיוק בקורונה ראינו שמי שעובד בשחור אין לו ‘ביטוח’ לקבלת דמי אבטלה או מענקי עצמאים.
לסיכום חשוב לאבו לציין שאיגוד היועצים והמאמנים לכלכלת המשפחה בחר לתת את אות האיגוד לשנת 2020 לביטוח הלאומי, אשר נאלץ להגדיל את היקפי העבודה ועובדיו עבדו סביב השעון. להרגשתו, נציגי הביטוח הלאומי, נלחמו על כל אחד ועשו ככל יכולתם לקדם ולעזור במסגרת החוק.
לדברי השבח של אבו מצטרפת מזי שטייגמן, יועצת מס בעיסוקה ומתנדבת בארגון העצמאים “אני שולמן”. שטייגמן מספרת שעם תחילת משבר הקורונה היא גילתה שיש פער גדול בין הזכויות שמגיעות לאנשים לפי החוק לבין היכולת שלהם לקבל את המגיע להם. מהשטח עלו תלונות רבות על אנשים שלא קיבלו כלום או קיבלו מעט מידי. ואילו במשרדה של שטייגמן היא ראתה שכ 95% מהלקוחות מקבלים מענה הוגן לאובדן ההכנסות שלהם. זו הנקודה שבה שטייגמן החליטה להתנדב ולעזור לעצמאים להבין ביסודיות את הזכויות שלהם ואיך לקבל את המגיע להם בפועל.
שטייגמן מזהה גם היא את המצוקה של העסקים החדשים ואלו שהשקיעו הרבה ולא הספיקו עדיין להרוויח. היא מציינת שהארגונים המקצועיים העבירו השתלמויות באיחור והמצב היה שכל רואה חשבון ויועץ מס היה צריך להשקיע וללמוד בעצמו את החומר החדש כדי לעזור ללקוחות שלו. מי שלא עשה זאת, לקוחותיו הפסידו או קיבלו באיחור את המגיע להם.
שטייגמן מצביעה על כשל הנובע בעיקר מעודף חופש שניתן לעצמאים בפרט ולמקבלי ההטבות כולם בכלל. דוגמא לכך היא הקפאת החזרי הלוואות ומשכנתאות, אשר לא הותנו בבדיקת הצורך הכלכלי להקפיא. אזרחים רבים, אשר הכנסתם לא נפגעה משמעותית, מיהרו להקפיא החזרים כי היוו עבורם ‘כדור ברגל’: את הכסף שהיה אמור להחזיר משכנתא הם בזבזו על דברים אחרים, ולאורך השנים הבאות הם יצטרכו לשלם סכומים גבוהים יותר על החזרי משכנתאות, בלי הצדקה אמתית לכך.
כך גם מענקי עצמאים, שניתנו בלחיצת כפתור ובציון הסימן V באתר מס הכנסה. עצמאים רבים, שלא הייתה ירידה משמעותית בהכנסותיהם, קיבלו מענקים, השתמשו בהם, ויידרשו בקרוב להחזיר אותם. אחרי לחץ של המייצגים, הוכנסה בקרה למערכת והזכות למענקים של ינואר – פברואר 2021 כבר תלויה בהגשת דוח מע”מ והשוואת המחזור לשנה שעברה. היא מרגישה שלאורך הדרך לא היה ממש עם מי לדבר והשגות שהוגשו לא קיבלו תגובות ענייניות. מאידך, היא מצטרפת לדברי השבח על הביטוח הלאומי, שלדבריה הפתיעו לטובה, עבדו בשעות לא שעות, שדרגו את האתר ואת כל החלק הטכנולוגי והקפיאו כמעט לחלוטין הליכי גביה, מתוך התחשבות במצוקה של האזרחים.
ג’ הינה עובדת סוציאלית במחלקת רווחה באחת הערים בארץ, שמבקשת להישאר בעילום שם. התוכנית שהיא עובדת בה מתעסקת עם צעירים בסיכון סביב השירות הצבאי שלהם. לדבריה, מה שהעובדות הסוציאליות רואות בשטח זה שהחלשים נחלשו עוד יותר בעקבות הקורונה. המשפחות שכבר לפני המשבר חיו בעוני, כיום מדווחות על עוני חמור יותר. מספר המשפחות אשר מבקשות סיוע מהרווחה עלה משמעותית.
חלק ניכר מהחיילים המלווים בתוכנית שג’ עובדת בה וגם אימהות רבות שלהם, עבדו בתקופת טרום הקורונה בעבודות ללא תלוש מסודר (משק בית, מלצרות וכדומה) ולכן כיום לא זכאיות לזכויות מלאות בביטוח לאומי. זהו מצב קלאסי של אוכלוסיות חלשות, שגם בשגרה עובדות קשה כדי לשרוד והמציאות המורכבת שלהן מקשה מאד על שיקול הדעת בבחירת עבודה (כן תלוש, לא תלוש, מה זה משנה? העיקר שנביא אוכל הביתה). הם הראשונים שלא עומדים בתנאים להטבות הרבות שניתנו.
ג’ מציינת שמשרד הרווחה נתן תקציבים שונים בדמות חבילות מזון, מחשבים ניידים לתלמידים מעוטי יכולת, תווי קנייה או אפשרויות סיוע נוספות למשפחות אשר הושפעו באופן ישיר מהקורונה (למשל הוצאו לחל”ת או פוטרו). אך הסיוע שכן ניתן, לא יכול לפצות על שנה שלמה ללא הכנסה מסודרת.
דבר נוסף שלכאורה לא נלקח בחשבון במדיניות הסגרים וההגבלות: עבור המשפחות שחיות בעוני, בצפיפות ובתנאי מחייה קשים, לא פשוט להישמע להנחיות ולהישאר בבית. התוצאה היא שהרבה מהצעירים המוגדרים “בסיכון” כלל לא הקפידו על ההנחיות ועל הסגרים ורבים מהם אף קיבלו דוחות על הפרות של ההנחיות, מה שמקשה עוד יותר על מצבם הכלכלי.
ג’ מסכמת ואומרת שבקרב האנשים שעד כה היו חיים בשולי החברה, במצבי חיים קשים של עוני, הדרה ואי מיצוי זכויות, מצבם הדרדר משמעותית והאפשרויות שלהם “להדביק” את הפער בינם לבין שאר החברה, רק הצטמצם בעקבות משבר הקורונה.
לסיכום: נראה שמדינת ישראל השתדלה לעשות כמיטב יכולתה ולעזור לאזרחים בתקופה מאתגרת שכזו. אך כמו כל דבר בעולמנו, לא הכל מושלם, יש דברים שהיו יכולים להיעשות אחרת וטוב יותר ויש אוכלוסיות שנפלו בין הכסאות. נראה כי תפקידנו כחברה הוא להשתדל לחפות על כשלי המערכת, לראות דווקא את אלה שלא קיבלו סיוע ומענה ולעזור להם להתרומם, לצמצם את הפער ולהגיע למקום יציב וטוב.
