מגזין דיגיטלי חודשי מבית מקימי | גיליון #8 | חודש אלול תשפ''א | עורכת: אודיה רובין בן-זקן | איור: שני חייט 

בס״ד

חנוכה חברתית

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email
שיתוף ב telegram

גם מי שמצליח לעשות עבודת שינוי מדהימה, נתקל לפעמים במחסום הנורמות החברתיות. מה שהיה נוח, אם כי מאתגר, לעשות בתוך הבית פנימה, כבר הרבה פחות נח בהצגה של זה לעולם. אז מה התפקיד שלנו, כחברה דווקא בחג החנוכה?

תכירו את דרור ורינה (שם בדוי, שמותיהם שמורים במערכת מקימי) זוג בשנות השלושים לחייהם, הורים לשלושה ילדים קטנים שהגיעו לייעוץ עם חובות של למעלה מ-300,000 ₪ לכ-50 גורמים שונים.

רינה כמנהלת משק הבית המרכזית התגלתה כאישה שאמנם לא התנהלה נכון במשך שנים, אך ברגע שתפסה את עצמה ואת משפחתה והגיעו למקימי יחד איתי היא לקחה את המושכות לידיים, הייתה מדויקת וממוקדת, עם ראש על הכתפיים יחד עם תחושת אחריות גבוהה.

הסיפור שלנו החל תקופה לפני חג החנוכה שעבר בשנת תש”פ – כאשר בני הזוג הבינו וראו מול עיניהם את גובה החובות והפערים החודשיים שנוצרים, קיבלנו החלטה משותפת באחת מן הפגישות הראשונות אצלנו במשרדי מקימי, שמלבד צמצום הוצאות ככל שניתן, הם יתמקדו בנסיונות להגדיל הכנסות.

וכך, דרור הוסיף עבודת ערב ושיעורים פרטיים בשעות אחה”צ. רינה, שהגיעה אלינו כעצמאית החליטה לשלב עבודה גם כשכירה, יחד עם המשך פיתוח העסק העצמאי, ואכן תוך חודשיים כבר ראינו את ההכנסות עולות יפה, את ההוצאות יורדות והיה אפשר כבר להתחיל לטפל בנושא החובות.

אחד מסעיפי ההוצאות בהם היה שינוי גדול מאד, היה סעיף “מזון”, רינה סיפרה לי עד כמה היא מנסה לכלכל את בני הבית בשפע במינימום עלויות וכמה זה שונה מההרגלים הקודמים שלהם ומהרגלי המשפחות והחברה בה היא ודרור גדלו. אך יחד עם זאת היא סיפרה שכולם מרוצים, שמחים ושבעים, אפילו אוכלים פחות שטויות ושתחושת השליטה הכללית והצמצום הם סיפוק רב ולא מסכנות.

בעקבות התנהלותם, הרגשתי שיש לרינה ודרור הבנה כלכלית טובה, אחריות ויכולות ביצוע מעולות. לכן, כאשר בפגישה שערכנו שבועות ספורים לפני חנוכה, ראיתי עד כמה הם לחוצים מהחג, בהחלט הופתעתי. הם במצוקה גדולה מכך שאין להם אפשרות השנה לארח (אתם זוכרים אי שם בשנה שעברה שעוד היינו מארחים ללא קורונה?) בנר ראשון את ההורים, בשני את החברים מהמילואים, בשלישי את הבוס ואישתו מהעבודה וכן הלאה.. נר אחרי נר, ערב אחרי ערב, כפי שהתרגלה בעבר. 

ניסיתי להבין מה היו ההרגלים בשנים קודמות וגיליתי שהם השקיעו שעות רבות בהכנת ארוחות משובחות, מתנות “דמי חנוכה” לילדי האורחים, הכוללים מוצרים קנויים איכותיים ומוצרים מעשה בית מחומרי גלם הכי נחשבים והכי יקרים, כך שהעלות הכספית של כל ערב כזה הייתה כל כך גבוהה, שלא נעים לי לכתוב פה את המספר שיצא, ואם עולה לכם מספר בראש אז תוסיפו עוד מספר. כאשר המשכתי לשאול, התברר שמבחינתם מדובר על לפחות שלושה נרות, שלושה ערבים של אירוח חברים ומשפחה ועוד ערבים ספונטנים יותר שיכולים להיות קצת פחות יקרים. כך הסכומים הגיעו לאלפי שקלים רק על חג החנוכה, וזה עוד מבלי לחשב את שעות העבודה הרבות ואת עלות החופשה שבדרך כלל מגיעה גם היא.

אז הם הבינו שהשנה (תזוכורת, זו שנת תש”פ שנה שעברה) זה לא יהיה ריאלי אך התקשו מאוד למצוא את כוחות הנפש לשנות. פתאום לא היה מדובר על שינוי בתוך המטבח שלהם, אלא שינוי משמעותי בסטטוס החברתי, “במה שיחשבו עלי”.

אשאיר לכם לדמיין איך פתרו רינה ודרור המקסימים את הנושא, מבחינתי כל התשובות נכונות. לא להתבייש להזמין את עצמנו לחברים, הכנה ביתית של דברים טעימים מחומרי גלם עממיים, יחד עם צמצום חכם, יציאה לטבע, שמירה על ספונטניות ועוד. 

הסיפור הזה האיר לי באור זרקורים עד כמה חנוכה עלול להיות חג של נראות במקום חג של שמחה ואורה פנימית, עד כמה מנהגים חברתיים מקסימים ומחברים, כמו ארוחות נר ראשון – עלולים להפוך לחרב פיפיות, כשמה שמנהל אותנו זה איך זה יתקבל ומה יחשבו עלינו ועד כמה חשוב למצוא חברים שפשוט אוהבים אותנו, ולא את סמלי הסטטוס שאנחנו מסמלים.

הוא האיר לי עד כמה, בחוסר תשומת לב, אנחנו עלולים לעשות סלקציה למנהגים, לייקר את מה שנראה בחוץ ולשכוח את מה שחשוב – שמחה פנימית, אווירה טובה משפחתית וחברית.

אף יותר מזה, הסיפור הזה גרם לי לחשוב על הצד השני, הצד המקבל – אנשים רגילים, אולי מתמודדים עם קשיים כלכליים ואולי בכלל לא ומצבם הכלכלי נפלא, אולי הם מחבבים את המטבח ואין להם יכולת לייצר תוצרים טעימים ואולי הם מאותגרים בנושא ומעדיפים שלא לארח בארוחות של שבע מנות עיקריות, אולי יש להם חוש אירוח שונה, ואולי כמה שהם מנסים הם מרגישים פחות חברתיים. אנשים כאלה עלולים להרגיש מבוכה גדולה מלקבל הזמנה לאירוח חברי שהוא אולי קצת “מידי” מכל בחינה – מידי יקר, מידי מושקע, מידי מעוצב.

מתוך כך, כדי שנתינה באמת תייצר אהבה ולא חוסר נעימות, חשוב כל כך שננסה השנה לקבל על עצמנו להקפיד לתת באופן שיהיה נוח למקבל, שלא יעמיד אותו במצב לא נעים על חוסר יכולתו, או חוסר רצונו לתת בסטנדרטים הגבוהים והמרשימים, חשוב לתת משהו שייצר אהבה פשוטה ושמחת לב אמיתית.

מה דעתך על הכתבה?

אולי יעניין אותך גם...

הנתונים מראים כי כל משפחה תוציא בממוצע כ-2,400 ₪ נוספים על ההוצאות השוטפות רק בשבוע שלפני פסח. האם זה באמת הכרחי?
שיקום אדם או משפחה ממעגל העוני אמנם מתחיל בעזרה כלכלית בסיסית, אבל הוא יכול להיות הרבה יותר משמעותי כשהוא מתרחב להיבטים נוספים ולבניית העתיד. איזו השראה נוכל לשאוב מסיפור מגילת רות וליישם בימינו?
עכשיו, כשחוזרים לשגרה, זה הזמן לקחת את תובנות שנת הקורונה ולחיות בתכנון ובאיזון כלכלי.
הרשמה לקהילת המנויים למגזין עכשיו ובחינם!
המגזין

כל הזכויות שמורות - מקימי 2021