גילעד נוימן מלווה משפחות במקימי מספר מנקודת מבטו על עבודתו של היועץ בתהליך הכלכלי עם זוגות
צעד קדימה וצעד אחורה, צעד ימינה ושמאלה, זה לא המתכון לטנגו אלא הריקוד הכלכלי-זוגי שמתחולל אצל זוגות רבים שנכנסים אלי לפגישה. לא פעם אני שומע את המנגינה שחוזרת על עצמה, בה הבעל מצמצם את ההוצאות עד רמת החנק והאישה יוצאת לקנות את כל הקניון. או שהבעל פתאום מחנה בכניסה לבית רכב חדש והאישה כועסת על זה שהיא בכלל הולכת ממקום למקום ברגל.
הניהול של המערכת הכלכלית זוגית נראית הרבה פעמים כמו נד- נד (מי שלא מכיר מוזמן לגן המשחקים הקרוב). פעם האשמה על הבעל ופעם על האישה. לי כיועץ, המצב הזה יוצר חוסר נוחות. הזוג מצפה ממני להיות השופט והתליין, משבצת שאני ממש לא אוהב להיות בה.
בשביל לצאת מהפלונטר אני מנסה לתת לבני הזוג מרחב שבו הם מצד אחד יכולים לספר על הקשיים שלהם ומצד שני הם גם יכולים לא לחשוש שימעכו אותם. אם אחד מבני הזוג מתחיל להאשים את הצד השני אני מיד ממקד את הדיון על הקושי עצמו ולא על האדם שגרם לזה. לפני יומיים היה אצלי זוג שהגיע לכמעט פשיטת רגל בגלל העסק של האישה. במהלך כל הדיון הבעל חזר וביקר אותה על ניהול העסק. זה אמנם נכון שעיקר האחריות רבצה על האישה כבעלת העסק, אבל האם האחריות היא רק על צד אחד? האם אין כאן אחריות משותפת על ניהול משק הבית?
לעניות דעתי בני זוג שבוחרים לעשות תהליך כלכלי, צריכים לעשות אותו מתוך ההבנה שהם ביחד לכל הדרך. היו לי מעט מאד מקרים בהם עשיתי תהליך רק עם אחד מבני הזוג, וההצלחה הייתה באמת רק ביחס לסוגיות הספציפיות שהובילו אותם לתהליך. לא היה שם שינוי עומק.
מעבר לרצון לסייע לזוגות במורכבות הכלכלית, ליועץ יש תפקיד משני לא פחות חשוב. האיזון העדין בין בני הזוג מצליח לקבל צורה כשהם יושבים מול אדם חיצוני המנסה להעלים ככל הניתן כל מידה של שיפוטיות כלפיהם, כזוג וכל אחד בפני עצמו. היועץ משתדל לקבל אותם כמו שהם ולא מנסה להחליט מי צודק ומי טועה, אלא איך הכי נכון להתמודד עם הקושי ואיך נכון לפתור את הבעייה. יש משפחות שכלפי חוץ מוציאים חרבות ורואים בתחום הכלכלי-משפחתי עוד זירה שבה אפשר לחשוף שרירים. למען האמת רבים מהם משוועים למישהו שיעזור להם להתגבר ביחד כזוג על המכשולים ולעבוד בשילוב ידיים.
