עולם העבודה משתנה מקצה לקצה, קריירות בטוחות נתלשות מהשורש וסימני שאלה מקיפים אותנו מכל עבר. כיצד נחפש עבודה? או האם התשובה בכלל טמונה בדמי האבטלה? אז מה נכון לנו בתקופה זו?
דו”ח מבקר המדינה מספטמבר האחרון קובע כי “לא ניתן לדעת כמה מובטלים יש בישראל”. את הקביעה הזו ניתן לייחס לעובדה כי כמות המובטלים משתנה כל הזמן, ואי לכך קיימים פערים גדולים בדיווח בין המוסד לביטוח לאומי, שירות התעסוקה והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. המספר נע בין כ 400,000 מובטלים לכ 800,000. כך או כך, מדובר בהרבה מאד אנשים שיושבים כרגע בבית ללא עבודה ומקבלים קצבת אבטלה מהביטוח הלאומי.
לשם ההשוואה, לפני מגפת הקורונה היו בישראל רק כ 140,000 מובטלים, מספר נמוך ואידאלי במדינה מפותחת שמצבה הכלכלי יציב.
מי הם כל אותם המובטלים?
מדובר במעגלים שונים של עובדים: עובדי תחום התיירות שהושבת כמעט לחלוטין, סטודנטים ואנשים שעובדים בעבודות מזדמנות כמו מלצרות, זבנות ועוד. הם בהגדרה נמצאים בעבודה זמנית והם הראשונים שמפוטרים בזמן סגר או בזמן ירידה בהכנסות וניסיון התייעלות של המעסיק, בוגרים צעירים של תארים והכשרות מקצועיות, אשר סיימו את הלימודים אך לא הספיקו למצוא עבודה בתחומם. אנשים מבוגרים ובקבוצות סיכון אחרות, שלא חוזרים לעבודה כדי לשמור על בריאותם, והורים לילדים צעירים שרוצים אותם בעבודה אך אין להם סידור לילדים והם בחרו לוותר על מקום העבודה, זמנית או קבוע, כדי להיות בבית עם הקטנים.
בחודש יולי 2020 הודיע המוסד לביטוח לאומי על הארכה אוטומטית של דמי אבטלה עד יוני 2021, מה שנתן שקט נפשי למובטלים רבים שחששו שימי הזכאות שלהם יסתיימו בקרוב ולא תהיה להם אפילו הכנסה בסיסית להביא הביתה. האם השקט הנפשי הזה מונע מהם לחזור למעגל העבודה? האם הנטיה הישראלית “לנצל את הזכויות עד הסוף” גורמת לאנשים שכן יכולים לצאת לעבוד להישאר באבטלה?
התשובה היא שחלקית כן. נראה כי אנשים רבים אכן נשארים בבית מבלי לחפש ברצינות עבודה אחרת. חלקם עוסקים במקצועות מבוקשים מאד בתקופה זו, אבל אין להם פתרון מסודר לילדים, שיותר בבית מאשר במסגרות. כך היא שירה, מרפאה בעיסוק שבחרה לא לחזור מחופשת לידה אלא להישאר עם התינוק ושלושת אחיו בבית בתקופה המאתגרת הזו. כמובן שיש גם אחרים, שמאד מאד רוצים לחזור לעבוד בתחומם, אבל התחום שלהם לא פעיל כרגע או מוצף במחפשי עבודה. כך הוא יעקב, עובד רשות שדות התעופה, שיצא כבר בתחילת מרץ לחל”ת. יעקב הוא אדם עתיר נסיון, מבוגר ולא בריא, הוא לא יכול להרשות לעצמו לעבוד בסופר או במקומות שדורשים חיכוך רב עם אנשים.
דיברתי עם אנשי מקצוע מתחום התעסוקה, כדי להבין איך הם רואים את הדברים מנקודת מבטם.
עינת רוזנברג היא מנטורית ומרצה להתנהלות פיננסית ומייעצת לפרטיים וארגונים על מדיניות שכר, פיננסים וביטוחים. לדעתה, גם כאשר דמי האבטלה זהים למשכורת, אנשים רבים מתעלמים מההיבטים האחרים של עבודה ושכר ומעדיפים למצות את דמי האבטלה.
החסרונות המרכזיים בקבלת דמי אבטלה במקום שכר הם העדר הפרשות פנסיוניות, יציאה ממעגל התעסוקה, אובדן רצף וקידום מקצועי ושכרי, אובדן הטבות אחרות שהמעסיק נותן וכמובן – העדר תחושת סיפוק ועשייה. למרבה הצער, תקופות כאלה, של אבטלה, חל”ת או “בין עבודות” מאפיינות בעיקר נשים גם כשאין קורונה, דבר המוביל לכך ששכר הנשים והחסכון לפנסיה נמוכים מאלה של גברים בטווח הארוך, ובתורו מוביל לעצמאות כלכלית נמוכה יותר.
כמובן שכל אלו נשקלים אל מול זמן איכות עם הילדים, סיוע ללמידה מרחוק בעת הזו, הימנעות מראיונות עבודה ותהליכי קבלת החלטות איטיים (לעיתים עד קבלת תשובה מאכזבת), מנוחה מ”הקפצת כל הכדורים באותה עת”, שיקולים רפואיים ועוד.
הסוגיה החשובה והעיקרית, לדעתה של עינת, היא הצורך להביא בחשבון גם סוגיות כלכליות בהחלטות, שלכאורה נראות רגשיות. גם כאשר זה נראה כ”אין ברירה” או קשה במיוחד, כדאי להביא בחשבון את התועלות הכלכליות גם בטווח הבינוני-ארוך אל מול התקופה הקשה (מאוד) הנוכחית.
לדוגמא, עובדת שנהנית מעבודתה, מוערכת, והמעסיק הגון לדעתה. אשה כזו מחליטה להתפטר או לבקש חל”ת כדי להיות עם הילדים בבית. במבט ראשון זה נראה נכון כלכלית, כי בעלה מרוויח משמעותית יותר ממנה. היא עשויה למצוא את עצמה לאחר תקופה בחיפוש עבודה יחד עם כל שאר המובטלים, כאשר איבדה מקום עבודה שאהבה. פתרון זה יכול להיות סביר אם נשקלו כל החלופות האחרות, כמו משמרות עם בעלה, הקטנת המשרה של בעלה, אפשרות לעבודה מהבית וחלוקה עם בן הזוג, סיכום שעות עבודה גמישות עם המעסיק ועוד.
כמובן שישנם מקרים מאתגרים יותר, כגון של הורים יחידניים, אך גם שם ייתכן ושקילה של כל החלופות, לרבות שיתוף מספר הורים בשמירה על הילדים או שמירה בתשלום, עשויה להתברר כמשתלמת יותר לאחר ”שגרת קורונה”.
שאלתי את עינת איך היא רואה את יולי 2021, בהנחה ובתקווה שהגבלות הקורונה יהיו מאחורינו עקב חיסון או תרופה והשוק יוצף במחפשי עבודה שהפסיקו לקבל דמי אבטלה.
עינת אומרת שייתכן שכבר עכשיו יש אנשים רבים שאינם מצהירים על עבודה כדי להמשיך לקבל אבטלה ויהפכו לעובדים מוצהרים ברגע שהזכאות תיפסק. אחרים יכולים למצוא עבודה בקלות יחסית, כי התחומים שלהם לא נפגעו או יחזרו לפעול. לשאר ייתכן שיהיה קשה למצוא עבודה מתאימה וייקח למשק זמן להתאושש ולחזור לרמת אבטלה נמוכה כמו לפני הקורונה.
שאלתי את עצמי האם כל אחד יכול לעבוד בכל דבר, העיקר לעבוד? נראה שיש קו דק עדין בין “פינוק” וחוסר רצון לעבוד בכל תחום לבין עבודה בתחום לא מתאים. כשם שנהג אוטובוס לא יכול להיות מהנדס ביום אחד, גם מורה דרך לא תמיד יוכל לעבוד כקופאי בסופר.
ממש עכשיו התפרסמה כתבה של אורנה רודי בגלובס, תחת הכותרת “מובטלים, היזהרו משרלטנים ומוכרי חלומות”. הכתבה מתארת תופעה של אנשים שמציגים את עצמם כסוכני קריירה המבטיחים, תמורת כסף, למצוא לאדם עבודה ונעלמים. אחרים מבטיחים לעזור לאדם למצוא את תחום העיסוק המתאים לו ולעשות איתו תהליך ייעוץ תעסוקתי, כשהם לא מוכשרים לכך ולא מספקים תוצאות.
ואם בייעוץ תעסוקתי עסקינן, אביא את דבריו של איתמר חניה, יועץ תעסוקתי בארגון ‘תעסוקה שווה’.
איתמר מדגיש שוב ושוב כי הצד הרגשי והנפשי בבחירה להישאר בבית חשובים לא פחות מהחישוב הכלכלי הקר מה יותר משתלם: לקבל אבטלה ולחסוך את עלויות המעון או לשלם למעון ולצאת לעבוד. מנגד, הוא מציין שאותו חלק נפשי צריך לקבל מענה גם אצל מי שבוחר כן לצאת לעבוד בכל מחיר, עבודה היא לא רק פרנסה, היא גם לנפש. כך לדבריו, בתהליך התאמה תעסוקתית מתייחסים, לפי מודל הולנד, לשלושה תחומים: מה אני אוהב לעשות, במה אני מוכשר ומה אני יכול לעשות. מוצאים את העיסוק המתאים לחיבור בין שלושת החלקים ואז יוצאים לבדוק איך ליישם את זה בשטח, במגבלות המציאות.
הוא אומר שממה שהוא רואה בשטח, בזכות דמי האבטלה אנשים פחות בלחץ למצוא עבודה וזה יכול להיות יתרון למי שרוצה לדייק מהי העבודה המתאימה ביותר עבורו. אפשר גם לנצל את הזמן להעשרה מקצועית ולימודים. זאת בתנאי שמדובר באדם שמסוגל ללמוד בלמידה מרחוק, זה לא מתאים לכל אחד.
איתמר טוען שמי שמחליט או נאלץ להישאר בבית, חשוב ביותר שישמור על תנועה. בעליה כשלא מדוושים – נופלים, ולכן צריך לדאוג כל הזמן להתפתח ולא להתרסק. הוא ממליץ לבחור במה כן לעסוק: לפתח תחביב, ללמוד משהו, להצטרף לקבוצת לומדים (כולל וכדומה) או מתעמלים, לבחור למנף את האילוץ של השהיה בבית עם הילדים ולהיות הורה פעיל ואקטיבי, שזו תהיה העבודה שלי כרגע. מניסיונו לנשים קל יותר באופן טבעי להיות בבית ולשמור על מורל גבוה, אבל גם גברים יכולים לבחור בחירות אקטיביות כדי להצליח לעבור את התקופה הזו בטוב ובתנועה.
מי שמחליט כן לחפש עבודה ולעבוד גם בדברים שלא מתאימים לו, חשוב שיגדיר את החלום לטווח קצר ולטווח ארוך. כדאי, עד כמה שניתן, שהעיסוק בטווח הקצר יתאים ויהיה נושק או מקדם לחלום העיסוק בטווח הארוך. הוא ממליץ בחום על אבחון תעסוקתי מקצועי ומדגיש שחשוב לנסות לזהות את השורש של הרצון: מה גורם לי לחלום להיות אחות, למשל? האם זה האינטנסיביות והמפגש עם אנשים? הרצון להעניק? העניין האינטלקטואלי שלי במדע הרפואה? מתוך הבנה מה השורש, ניתן למצוא עיסוקים אחרים שיתנו מענה לשורש הרצון ויתאימו יותר במציאות.
בישיבת צוות האחרונה שלנו במקימי, דיברנו על כך שציפינו להמון פניות ליעוץ כלכלי בעקבות משבר הקורונה, ושלמרבה ההפתעה זה לא ממש קורה. אז איפה כל האנשים שנפגעו כלכלית?
נראה שיש שתי סיבות להימנעות: הראשונה היא חוסר הוודאות. אנשים לא יודעים אם הם חוזרים מחר לעבודה וכמה ירוויחו. הם אומרים לעצמם: כשנדע מה קורה, נלך לקבל ייעוץ, אבל כל עוד הדברים לא ברורים, בשביל מה לבוא? יש בזה מעט אמת, אך חשוב לזכור שגם בחוסר וודאות אפשר לצמצם נזקים אם מתנהלים נכון. לצערי, יש טעויות שאנשים עושים מתוך לחץ ושקשה מאד לתקן אותן. הסיבה השניה היא המצב ההישרדותי: רבים מתנהלים בהישרדות טכנית ונפשית, הם אומרים לעצמם שכשיהיה קל יותר הם יבואו וירימו את עצמם. מה שכמובן לא נכון, כי בתקופה הזו עלולים לשקוע יותר, להעמיק את הקשיים ולהיות עוד יותר הישרדותיים ועוד פחות פנויים לתהליכי שינוי.
כאשר ראיינתי את ב’, מנחת תעסוקה באחת מהרשויות המקומיות (שביקשה להישאר בעילום שם), היא הזדהתה מאד ואמרה שאצלם במרכז עובדים מאד קשה כדי לגרום לאנשים לנצל את הזמן ולעשות תהליך של ייעוץ תעסוקתי. גם הם ציפו לעומס מטורף ומגלים שאנשים לא בלחץ. לתחושתה של ב’ דמי האבטלה המוארכים ‘סינדלו’ את מחפשי העבודה ופגעו ביכולתם להתמודד.
ב’ מפרידה בין כאלה שיש להם תפקידים טובים והם יודעים שמיד אחרי המשבר יוכלו לחזור בקלות לעבוד (להם היא ממליצה לנצל את הזמן להיכרות עצמית מחודשת, בירור ודיוק התפקיד הרצוי והשתלמויות מקצועיות), לבין כאלה שגם ככה עבדו בעבודות דחק מזדמנות. עבור הקבוצה השניה זו הזדמנות פז לברר מה הם באמת אוהבים, יכולים ורוצים לעשות. היא מאמינה שכשהמשק ייפתח יווצר שוק מעסיקים שיבחרו עובדים מתוך שפע מחפשי העבודה. את מי הם יקחו? את הטובים ביותר? את החזקים ביותר? ב’ חושבת שהם יקחו את מי שידע להיות בתנועה. היא מדגישה שגם כשהמצב רע ונתלים במה שיש כרגע, צריך לזכור ולהאמין שתנועה אחת שנתאמץ בשבילה, תוביל לתנועה הבאה ותוכל להביא שינוי ומצב טוב יותר. לא כדאי ליפול לרחמים עצמיים, ל”צרת רבים נחמת שוטים” ולדחיינות. העולם עובר ריסטרט – הפעלה מחדש, מי שלא יוצא מאזור הנוחות – יחזור לאותו מצב אך מי שינצל זאת – יתפוס יתרון וירוויח.
