מותגים, מעמדים ‘ופאר והדר’ לפני הקורונה, הפכו לנחלת העבר בזמן שאת מקומם תפסו מיזמים חדשים ורעיונות מדהימים. ואולי אותם חידושים יעזרו לנו לראות את האור של התקופה הזו בין כל רגעי החושך.
חנוכה, נרות, שמן, גבורה, סופגניות, ואיך לא – סוף השנה הלועזית.
מה הקשר בין כל המילים הנזכרות לעיל ? האם בכלל יש קשר בין כולם? או שמא אין קשר ביניהם בכלל? לכאורה, הקשר הפשוט ביניהם טמון בעובדה כי חנוכה וסוף השנה הלועזית, חולקים את אותו המועד. אבל זה שקוף מדי, וכנראה לא לכך הייתה כוונתי.
בתקופה האחרונה, קרי במשך תשעת החודשים האחרונים, אנו עדים לתופעה חדשה-ישנה של קניות באינטרנט, אבל ביתר עז. כמעט ולא עובר יום שאינני רואה את רכב חברת השליחים עובר בשכונת מגוריי, דבר שלא היה נפוץ לפני פורים תש”פ.
אז נשאלת השאלה, מה השתנה? לכאורה, לפי כל הסימנים והנתונים הכלכליים המתפרסמים בתקשורת, רמת הקניות היתה אמורה לרדת. ואולי, האמת היא שכמות הקניות אכן ירדו ומה שקונים באינטרנט הוא הרבה פחות ממה שהיו רגילים לקנות בקניונים וחנויות, וזו רק אשלייה.
בכל זאת, אנו חיים בעולם של שפע גדול המביא איתו רצון לצרוך יותר, ישנה אמירה המתקשרת לדבר שקובעת כי “מה שעין רואה הלב חפץ”. בתקופת קום המדינה, הסתפקו במה שיש, אך לעומת זאת היום עם כל השפע, המותגים, הפרסומות, התקשורת והסביבה, קשה מאד להתמודד נגד “הצריכה הלבבית” הנגררת אחרי העין הרואה. בנוסף לכך, החברות אינן חפות מפשע והן משקיעות מאמצים ומשאבים רבים בשיווק על מנת לשכנע את ציבור הקונים לקנות את המוצר שלהם.
לפי כתבה בעיתון “כלכליסט” מחודש יולי עולה כי הצריכה הביתית ירדה ב- 50%, אולי ניתן להקיש מכך שנגיף הקורונה בא לשקף לנו את המציאות שבה ניתן להסתדר בקניות צנועות והכרחיות בלבד ולא חייבים “לצאת לבילוי בקניון”. גם מערכות “יד 2” וקבוצות מסירה קמו בכל עבר. יש קבוצות וואטסאפ שכונתיות של מסירות חפצים, קבוצות של מכירות במחיר סמלי, קבוצות של עזרה הדדית.
למרות שכנראה שאנשים עדיין צורכים, ואולי אף יותר, מבחינה כלכלית יש ירידה ניכרת בצריכה הביתית. מצד אחד, כלכלית, זה מעולה שאנשים משלמים פחות וכך ההוצאה הכספית יורדת. אמנם מאידך גיסא, מבחינה לאומית המשק לא נהנה מהכספים הללו. וכאן השאלה, האם “השם” הוא העיקר? ושאלה נוספת, האם התנהלות זאת תמשיך לאחר “תקופת הקורונה”?
ומה לגבי שמחות ואירועים משפחתיים? היום עם כל ההגבלות ההוצאות קטנו ואפילו שמעתי על אנשים שהמציאו והפיקו בעצמם רעיונות מדהימים בעלויות סבירות אשר נתפרו בדיוק למידה בה יכלו לעמוד. הם לא התחשבו “במה יגידו” אלא עשו מה שבראשם. האם לאחר תקופת הקורונה נחזור לאירועים בני מאות משתתפים הכוללים את הדוד והדודה הרחוקים (שרואים אותם משמחה לשמחה), שכנים (שלא ייפגעו), חברים מהעבודה (מה יגידו אם לא יוזמנו) או שנמשיך את “דגם קורונה+” ונעמוד בהוצאות בלי להסתבך בהלוואות לשנים הבאות? ומי יודע אם לא תהיה חתונה נוספת במהלך שנות החזר ההלוואה.
לאור הנ”ל, לפי עניות דעתי, כדאי שתמשיך התנהלות קורונה במובנים מסוימיים. אנו חייבים לחיות לפי הכיס שלנו ואין צורך ברדיפה אחר מבצעים, פרסומות, מותגים ורכישות בכל אתר אתר שרק מפתה אותנו להוציא כספים שלא באמת צריך. אולי בחג האורים, זה הזמן להתחיל לגרש את המינוס. ברוב מדינות העולם אין דבר כזה אז למה שלא נהיה אור לגויים גם כאן?
