מתוך נקודת מבטי כסטודנט, כתבתי על כאבים: על מגמת האבטלה המשוגעת, ביצת הלוואות טובענית ואצבע מאשימה למוסדות האקדמיים.
שיעורים בזום, מרצים עייפים בפיג’מה. חוסר אוריינטציה במבנה הקורס, המרת מבחנים לעבודות, מבחנים בזום… כמה טרלול לא מוכר בזמן כה קצר עבר וכנראה ממשיך לעבור על הסטודנטים.
“אתה מגיע לשיעור של חמש?”, הפך ל – “אתה מתחבר? המרצה מחכה, אף אחד לא נכנס”. ” למי יש סיכום?” השתנה ל – “איך נכנסים להקלטה של השיעור?”.
כסטודנט בשנה מתקדמת, יש לי את הפריבילגיה להסתכל מהצד על הצורה בה התקופה הזו עוברת על הסטודנטים הצעירים, אך בסוף גם מתוך נקודות הקושי שאני עובר בעצמי כסטודנט בתקופת הקורונה הארורה. אמנם באמת הקושי הגדול, עבורי לפחות, היה הזום, וחוסר ההבנה במבני הקורסים והסמסטר בפרט, שהשתנו להם כל שני וחמישי. אפילו המרצים היו לחסרי אונים, שלא נדבר על המערכת האקדמית כולה שאני מאמין שלא הצליחה לישון לילות ארוכים.
אבל על זה רבים דיברו לפני. רבים כתבו על הקושי, על התסכול ועל חוסר הבהירות של סטודנטים בתקופה הזו.
אני רוצה לשתף מתוך נקודת מבטי שלי על ההתמודדויות הכלכליות אליהן נחשפתי, ולשמחתי שלא חוויתי. אך רבים מחבריי לספסל הלימודים עברו ועדיין עוברים, ונלחמים יום יום. והתוצאות האיומות שכנראה עוד מצפות לעשרות אלפי סטודנטים בישראל. בתקוות גדולות שעד לשנה הבאה המגפה אכן תיעצר.
פיטורין ממשרת סטודנט זו חוויה לא נעימה, לא רק לאותה הסטודנטית. שהרי אם מלצרית מפוטרת, משמע שחלק גדול מהמלצרים מפוטרים. שוק שלם של עבודה נגדע לו בוקר אחד, ותכל’ס עד היום לא חזר לעצמו באמת. אם פקיד סטודנט במשרד עורכי דין נשלח לחל’ת, שוב, כנראה שרבים המאיישים את אותה המשרה גם כן יצאו. וכך מתפקיד לתפקיד, משרה ועוד אחת, ראינו עשרות אלפי סטודנטים בוקר אחד פשוט מחוסרי עבודה, מחוסרי יכולת להמשיך ולשלם את הלימודים, את השיעורים הפרטיים, את העזרים האלמנטרים ביותר לסטודנטים, ועוד לא דיברתי על דירה. שאלתי עצמי תוך כדי הכתיבה, כמה מחבריי עזבו את המעונות, ואת הדירות שלהם עם פרוץ המגפה. די מהר עניתי לעצמי – כולם. כמעט כולם עזבו וחזרו להורים, פשוט אי אפשר להחזיק דירה ואפילו חדר בלי שכר, עזרה מההורים או מהממשלה.
דבר הוביל לדבר, והמרכזים האקדמיים נחלצו לעזרת הסטודנטים, לכאורה.
אני קבלתי יותר מעשרה סמסים על הלוואות מהירות, פשוטות וללא ריבית מהאוניברסיטה בה אני לומד. אני רק מדמיין מה עובר על הסטודנט שנזרק מהעבודה, וצריך לשלם את שכר הלימוד, או הסטודנטית שאין לה בית הורים לשוב אליו, וצריכה לשלם שכר דירה מחר בבוקר. הם מקבלים את ההודעה הזו, ותנחשו מה הם עושים?!
נכון, הם לוקחים הלוואה בסה”כ 10,000 ש”ח, או 20,000 ש”ח. בתקווה שזו ההלוואה הראשונה שלהם. אך אם נשים את הדברים על השולחן, סטודנטים לוקחים הלוואות על ימין ועל שמאל מחוסר ברירה, הרי “יום יגיע ואני אתברג בתעשייה, ארוויח מלא כסף, ואשלם את כל ההלוואות שלקחתי.” אמן! אבל מנסיוני ממשפחות צעירות שאני פוגש בעבודתי במקימי, זה לא המצב. הם מתגלגלים מחוב לחוב ונכנסים לחיים בוגרים, לחיי משפחה – עם חובות שאין לתאר.
אז מה אני כותב פה בעצם? או יותר נכון למה אני כותב את זה בכלל? הרי מה הם כבר יכולים לעשות? או בכלל “אתה נורא נחמד שאתה כותב על זה מהצד, כשיש לך עבודה ולהם אין.” אמרתי לעצמי. אך אני מנסה בכל כוחי לכתוב על זה בצורה נאמנה למחשבותיי, מתוך נקודת מבטי על חברים קרובים, ועל משפחות מקימי שאני פוגש יום יום.
לדעתי הדלה, הלוואה היא האפשרות האחרונה, בעיקר לסטודנטים שראשם עמוס, ומחר בבוקר הם שוכחים ממנה, וממשיכים הלאה, עד לפעם הבאה שלצערי כבר נדבקו בחיידק ההלוואות ויקחו אחת נוספת. אך מי יכול לשפוט אדם בצערו, או החלטה שהגיעה מתוך משבר.
ועל כן שורתי האחרונה היא: יש לי האשמה גדולה לגופים האקדמיים. אם אני שם את הבנקים, הקרנות ואת השוק האפור בצד (תוכלו לקרוא על זה בכתבה – הלוואות או לא להיות של זהר אדרי), האצבע המאשימה שלי היא רק למוסדות, שבהנף אצבע שלחו סמס לכ”כ הרבה סטודנטים במשבר, ולא חשבו על אלטרנטיבות, כמו לספק שיחות יעוץ כלכלי, או מדריך קצר ופרקטי לסטודנטים להתנהלות כלכלית בזמן משבר. או בחיית ראבק, כמה מורכב זה להקצות שני עובדים ואת האפליקציות המתקדמות הקיימות כבר, לריכוז משרות פנויות ואפשרויות פרנסה אלטרנטיביות. הרי חס וחלילה, לעבוד קשה כ”כ? מה פתאום. הם מעדיפים לשלוח סמס, לתת הלוואה, להשאיר את הסטודנטים במוסד וכמובן לשים פלסטר על פצע שהולך ומזדהם. רק נקווה שבסוף יקבל רק טיפול הולם, ולא יסתיים בקטיעת איבר.
