טור דעה אישי על סיפורן של האימהות העובדות, אלו שהסגר פסח עליהם, אך השאיר את ילדיהם מחוץ למסגרות.
רציתי לספר אותך מה עובר עלינו, אותן אימהות עובדות, מאותו היום בו החלטת לאכול בעלי כנף ושאר מרעין בישין.
אנו – שנשארנו לעבוד על אף הסגר,
אנו – שעבדנו גם בחול המועד,
אנו – אלו שהשוטרים מעבירים בקלות במחסום (בלי לחטוף מכות בדרך ????).
קח לדוגמא אותי. אני קמה בבוקר, מתארגנת בשניות אחדות, בזמן שכל אחד עשר ילדיי (כן, כן, שמעתם נכון…) נמים את שנתם. אני פוסעת בבית קצות על האצבעות, רק שלא יבקשו בקבוק – לוחשת תפילה זכה,
וכששומעת ציוץ של תינוק, מפסיקה לנשום עד שכואב לי בריאות. בהמשך, שותה קפה ומברכת בלי קול, נפרדת מבעלי בשפת הסימנים ו… עפה לעבודה.
חסכתי שעה בהכנת מיליון סנדביצ’ים, תלבושות, פתקי בריאות (מה לא ברור שבכלל אין לי מדחום), תוך כדי עבודה רבה ומשימות בלתי פוסקות אני זוכה לטלפונים בלי הרף: “אמא, אמא, אמא, אמא…”.
אבל לי יש כלל ברזל, שלא תגידו שאני אמא בלי עקרונות, כן?
כשאני ישנה או עובדת אני עונה על הכל – כן.
“אמא אפשר פלאפל?” – כן,
“אמא אפשר לקנות בגד?” – כן,
“אמא אפשר נעליים?” – כן,
“אמא עשיתי מנוי לחדר כושר”. – מה?? נו, טוב,
וכך הפכתי למיליונרית ללא ידיעת הבנקאי שלי.
חוזרת הביתה,ללא כל זכרון על היום שעבר עליי, וכשחשבון האשראי הגיע לשמיים. גנבו לי אותו?
מותשת מהיום הלא נגמר, נכנסת לביתי הקט בתחושה מסופקת. אלא שאז, מגלה לתדהמתי (או שלא) כי הבית הפוך כל כך שהשכנים חשבו שפרצו אליי בבוקר (ותודה לחנוך דאום…).
אז אני מחליפה למדי ב’,אין מנוחה לדקה, מארוחה אחת לשניה, ממקלחות לקיפול בגדים, מחצר לחדרים, וכמובן לא לשכוח להתייחס לבעל היקר, שהביאני עד הלום.
נכנסת למיטה ב2:00 בלילה, לא מרגישה את קצות האצבעות ובכל זאת שומעת ילדים ברקע,
“חבר’ה אני פורשת, אתם קמתם כשאני אכלתי צהריים” אני אומרת בראשי.
אך יחד עם כל אלו, אני מודה לבורא עולם שיש לי עבודה שאני אוהבת,
שיש לי בית, אוכל, ילדים.
מודה מקרב לב לאדון כל העולמים שאנחנו בריאים,
שמחים, ושחזרו לקטנים הלימודים.
ובאותה נשימה רוצה לתפוס אותך סיני יקר שלי ולעשות ממך קציצות. אבל חריפות.
אל תשפטו אותי, בארבע בבוקר עולים לך רעיונות מטורפים לראש
