כשהדפי פצצת הקורונה מתחילים להתפזר, אנו יכולים לחזות בתוצאות מעל פני השטח -משברים כלכליים, פוליטיים ובריאותיים מכל עבר. ובין אבטלה לחל”ת דווקא האוכלוסייות המוחלשות בחברה, אלו שנדחקות לשוליים במצבי שגרה, נזרקו לצד הדרך גם בעיצומו של משבר זה.
חוק שיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות מגדיר אדם עם מוגבלות כ”אדם עם לקות פיסית, נפשית או שכלית לרבות קוגניטיבית קבועה או זמנית, אשר בשלה מוגבל תפקודו באופן מהותי בתחום אחד או יותר מתחומי החיים העיקריים”. בישראל של שנת 2020 מתגוררים כמיליון וחצי אנשים העונים על אותה הגדרה, חישוב מתמטי מהיר מסגיר את העובדה שמדובר בעשרים אחוזים מהאוכלוסייה כולה.
ואם במספרים עסקינן, סקר של “נציביות שיוויון זכויות” שנערך ביוני האחרון חושף כי עם תחילתו של משבר הקורונה שישים וחמישה אחוזים מהאנשים עם מוגבלות נשלחו לבתיהם, אם באופן זמני ואם פוטרו לאלתר. בנוסף לכך, סקר מעסיקים הראה כי כמות האנשים עם מוגבלות שהוצאו לחל”ת גדולה פי ארבעה מכמות האנשים ללא. מעבר לזה, בעת התפזרות ענני הקורונה והחזרה לשגרה, בלית ברירה, הוחזרו לעבודה פי שניים אנשים “ללא” מאשר “עם”.
“אנשים עם מוגבלות לרוב נמצאים בקבוצת סיכון ולכן הם לא יכולים לעבוד מהעבודה” אומר אורן הלמן, אב לילדה בחינוך המיוחד וסמנכ”ל שיווק ורגולציה בחברת החשמל. “מנגד, אם הם יקבלו את ההנגשה הראוייה הם יוכלו לעבוד מהבית” הוא מוסיף. אולם ההנגשה עולה כסף למעסיק, על כן הוא בוחר באופצייה הקלה יותר. “בנוסף, חלק גדול מהאנשים הללו נחשבים כמבצעים פחות מבחינת התפוקות שלהם. ולמרות שהתפיסה הזו מנותקת מהמציאות, מעסיקים מעדיפים לוותר עליהם ראשונים”.
ומה קורה בשגרה? כמחצית מתוך האוכלוסייה המדוברת נמצאים בגילאי העבודה, אך לא כולם מועסקים. במצב שגרה, מתוך אוכלסייות האנשים “ללא”, נמצאים כמעט שמונים אחוזים במעגל התעסוקה. מהצד הנגדי, אוכלוסיית ה”עם” מאוכלסת בשישים אחוז בלבד של אנשים עובדים, אוכלוסייה שכאמור מלכתחילה במצב מיעוט.
“האתגר בשילוב אנשים עם מוגבלות בשוק התעסוקה הוא קודם כל התגברות על הסטיגמות ועל הדעות הקדומות”, מספר הלמן אשר הבין שהדרך היחידה לשילוב אנשים עם מוגבלות בחברה היא באמצעות שילובם בעבודה. בעקבות כך הוא הקים את מיזם “סיכוי שווה” בפייסבוק המונה מעל שבעים אלף אוהדים, דף הפועל בהתנדבות למען חיבור בין מעסיקים לאנשים עם מוגבלות.
“הנתונים הכלכליים מוכיחים שהשילוב של אנשים עם מוגבלות תורם לכלכלה ולעסקים” אומר הלמן: “בעל עסק צריך קודם כל להבין שאדם עם מוגבלות הוא חיוני לעסק. הם מביאים לקוחות, הם יוצרים תרומה לקהילה, וברגע יבין זאת, הוא ירצה להעסיק אותם”. ואכן, על פי מחקרים, המשק מפסיד מדי שנה חמישה מילארד שקלים, משום שאנשים עם מוגבלות נדחקים אל מחוץ לשוק העבודה. אז למה?
אורי גילת, בן 32 מרמת גן, מאובחן כמתמודד עם קשיים על רקע חברתי ורגשי, ובימים אלו נמצא בחל”ת מעבודתו אשר בחברה בתחום הפנאי והתרבות.”מצד אחד טוב לי לקום מתי שאני רוצה, לבשל מתי שנוח לי ככה יש לי יותר חופש, אבל השעמום נורא”. הוא מספר: “אני מתגעגע ליחס אנושי, ומתגעגע לסביבת העבודה שלי בימים אלו, לחברים לעבודה ולעצמאות. אלו דברים שמעצימים אותי ומחזקים אותי”.
“עבדתי בעבר בעבודות שלא קיבלו את השונות שלי” גילת מספר: “למשל, עבדתי תקופה במטבח, שם קיבלתי יחס מזלזל. אנשים המעיטו ביצירת קשר איתי ואף לא היו מרשים לי להתקרב אליהם”. גילת התלונן על הנושא וכשתלונתיו אינן נענו הוא הגיש התפטרותו. לאורך השנים עבד גילת בעבודות שונות ומזדמנות, עד שהגיעה לעבודה בה הוא עובד כעת. בכל מקום בו דרכה רגלו, הוא הרגיש שהוא מקבל יחס שונה ולא בצדק.
“אדם עיוור שונה מאדם חירש, או אדם על הרצף האוטיסיטי. זאת אומרת שהמעסיק צריך להנגיש את סביבת העבודה בין עם ברמה הפיזית בין עם נפשית ובין עם תעסוקתית.” אומר אורן הלמן: “זה דורש התייחסות שונה מהמעסיק, נורא תלוי מה המוגבלות, מי האדם ומה נדרש בכדי לגשר על הפערים”.
ואמנם הנגשת סביבת העבודה היא עניין שבשגרה, אך בין השורות. “מי שמעסיק עובדים חרדים צריך לדעת שהם לא יסכימו לשבת עם נשים בחדר, מי שמעסיק עובדים דתיים צריך לדעת שהם לא יענו לו לטלפון בשבת”. מוסיף הלמן: “ומנגד מי שמעסיק עובדים ערבים צריך לדעת שחודש בשנה הם יצומו ויש להם חגים שונים. לכל עובד יש את הצרכים המיוחדים שלו”.
מוריה פלס, סטודנטית לחינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, אשר בנוסף לאלו גם חירשת. נמצאת כרגע באגף המובטלים: “כמעט בכל ראיון שלא מסגרת חינוך או סביבה, הרימו עליי גבה” היא מספרת: “לא האמינו לי, או חששו לקבל אותי מפני שלא יכלתי לשוחח בטלפון וזה פרמטר חשוב לעבודה”. כבר שלושה חודשים שמוריה מובטלת ואת רוב זמנה היא מעבירה בבית, משום שהיא איננה מוצאת עבודה שתתאם ליכולותיה ולצרכיה כאחד.
בעבר עבדה מוריה במרכזים ועמותות הפועלות למען אוכלוסיית החרשים, על כן איננה נתקלה בחוסר הבנה או אפלייה. כשניסתה לשנות דרכיה ולפנות לעולם תעסוקה אחר, נתקלה בחוסר מודעות משווא. “אם הרימו אליי טלפון וביקשתי בנימוס שישלחו מייל או הודעת טקסט ניתקו” פלס מוסיפה: “בתקופת הקורונה יש עבורי מגבלה מאוד בולטת, המסכות”. וכן, עבור פלס אשר מתקשרת באמצעות קריאת שפתיים המסכות מהוות מכשול להשתלבות בשוק העבודה לפחות בתקופה זו.
“לאדם עם מוגבלות אין אמון בשוק העבודה” אומר אורן הלמן: “כשמחפשים עבודה תקופה ארוכה ופעם אחר פעם מקבלים תשובה שלילית, עלולים להגיע למצב של ייאוש.” הוא מוסיף “למעשה, אפילו לא נותנים להם את האפשרות להשתלב בעבודה, המוגבלות היא פונקציה בתהליך הקבלה, בראיון, וגם אחר כך בתעסוקה עצמה”.
עומר כהן, בן 22 מפתח תקווה, נמצא על הרצף האוטיסטי ומרגיש על בשרו את התסכול במציאת העבודה: “תהליך מציאת העבודה הוא תהליך ארוך ומייגע. כמובן שהראיון עצמו הוא החלק הכי מלחיץ, אני מרגיש ששואלים שאלות מכשילות בכוונה” הוא מספר “אני כבר רגיל לזה שכמה ימים אחריי אני מקבל מייל שלא בחרו בי. אולם בתור אדם עם מוגבלויות אני מאמין שכן צריך לבוא לקראתנו יותר”.
עומר כהן לדוגמא, נמנה בין שלושים וחמישה האחוזים שהצליחו לשמור על עבודתם למרות המשבר. הוא עובד בתפקיד תפעולי במפעל המייצר מסכות, חולצות ועוד. אך גם עליו הפחד מהאבטלה לא פסח: “במהלך הסגר הראשון לא עבדתי, וזו הייתה תקופה מייגעת ובודדה, גם אם אני על הספקטרום האוטסיטי אני עדיין רוצה אינטראקציה אנושית, אני אדם מאוד חברותי”. כהן מוסיף כי בעת שהודיעו על דילול עובדים במקום עבודתו, הוא הרגיש את עננת הפיטורין מרחפת מעל ראשו:”פחדתי שיישלחו אותי הביתה, בעיקר בגלל שאנשים עם מוגבלות נמצאים לרוב בתפקידים זוטרים, נותנים לנו תחושה שלא צריכים אותנו”.
היום, בשנת 2020 אשר זוקפת לעצמה קדמה וטכנולוגיה בכל פינה, מוגבלות לא צריכה להחשב כפונקציה באף שלב בחיים. על כל צורך מיוחד, בין עם זה מגבלת דיבור, ראייה, שמיעה או מגבלה שכלית מכל סוג שהיא, קיימת טכנולוגיה המגשרת על הפערים בצורה כזו או אחרת. אך הטכנולוגיה לא יכולה להתעלות רק על דבר אחד, המוח האנושי: “כל עוד יש סטיגמות ודעות קדומות, זה לא משנה אם תהיה הנגשה עבורם, לא נותנים להם בכלל להכנס לדלת” מסכם הלמן.
